הנה חידה שנשמעת בסיסית מכדי להיות שווה עשרות מיליוני דולרים: האם חברה מכרה חלק מהביטקוין שלה, או לא? בשוק תחזיות שנבנה בדיוק סביב השאלה הזאת, התשובה הייתה אמורה להיות עניין של רשומה פומבית. במקום זה היא הפכה למשפט, והנאשם היה המנגנון שמחליט מה נחשב אמיתי.
השוק נסב על השאלה אם Strategy, ענקית התאגידים שמפורסמת באגירת ביטקוין, מכרה משהו מהמלאי שלה במהלך חודש מסוים. כסף אמיתי, בהיקף של עשרות מיליונים, ישב על כל צד. לחזות את זה היה זניח לעומת מה שבא אחר כך: להוכיח את זה, לשביעות רצונם של מושבעים מבוזרים שאין להם שופט, אין להם פקיד ואין להם ערכאת ערעור אחרונה.
מי מוסמך לקבוע מה קרה
פולימרקט מעבירה את התפקיד הזה ל-UMA, אורקל שבו מחזיקי הטוקן נועלים את המטבעות שלהם כדי להצביע על אמיתותה של טענה מהעולם האמיתי. כשתוצאה שנויה במחלוקת, היא עוברת להצבעה, וגרסת הרוב הופכת לעבר הרשמי. על הנייר זה אלגנטי. תחת לחץ, כפי שהמחלוקת הזו הראתה, זה יכול להרגיש כמו העמדת עובדה פשוטה להצבעת ידיים, שבה הידיים הרועשות והממומנות ביותר נושאות משקל שלעובדה עצמה אין.
למנגנון יש להב חד. מי שמצביע נגד הרוב שיתגבש עלול לספוג slash, קיצוץ של חלק מהטוקנים שהעמיד. הכלל אמור להעניש שקרנים. בשקט, הוא גם מעניש כל מי שמתעקש על אמת לא נוחה לפני שהקהל התייצב עליה. המהלך הרציונלי אינו לצדוק. הוא לצדוק באותו כיוון שבו צדקו כולם.
החלק שאף אחד לא מפרסם
שווקי תחזיות משווקים את עצמם על החיזוי: חוכמת ההמונים, תמחור העתיד טוב יותר מהמומחים. זה החלק שהם לא שמים על הכרזה. לפני ששוק יכול לשלם למישהו, עליו להסכים על מה שכבר קרה, ומסתבר שההסכמה היא השלב השברירי. עתיד הוא רק הסתברות. עבר הוא פסק דין, ואפשר לערער על פסקי דין.
כל מחלוקת רצינית כמו זו מושיבה שוב את אותו מוסד על ספסל הנאשמים. לא הסוחרים, לא הסיכויים, אלא האורקל, אותו קהל קטן ולא מושלם שעומד בין אירוע אמיתי לתשלום אמיתי. כשזה עובד, אף אחד לא שם לב. כשזה מתנדנד, נזכרים ששוק שקוף כל כך עדיין צריך לתת אמון במישהו שיגיד לו את האמת.
